איפה כתוב שיוצאי אשכנז צריכים לנהוג על פי ה'משנה ברורה'?

This is from a talk Ha-Rav Aviner Shlit"a gave in the yeshiva on following the Mishnah Berurah.


I apologize it is only in Hebrew.




למעשה, כשיש מחלוקות בין שני חכמים, הולכים אחרי הרוב. השאלה היא: מה נקרא רוב - רוב חכמה או רוב מניין? מחלוקת. בית שמאי אומרים רוב חכמה, ובית הלל אומרים רוב מניין. להלכה, אנו פוסקים לחומרא לכאן ולכאן (עי' שו"ע חו"מ ס' כה). אם רב אחד הוא רוב חכמה ורוב מניין - הלכה כמותו. אבל אם רב אחד הוא רוב חכמה והרב השני רוב מניין - מחמירים בשני הכיוונים.
הפירוש של רוב מניין הוא רוב תלמידים. אין הכוונה תלמידים בכיתה א', אלא תלמידים שהם תלמידי חכמים, שאי אפשר לספר להם סיפורים. המשנה ברורה הוא רוב מניין. רוב החכמים קיבלו דעתו. אלה שחיו בדורו והיו בקומתו - לא היה שייך שיקבלו. אלא, הכוונה ב"רוב מניין" היא תמיד לדור שאח"כ. אפילו בדור שאח"כ, לוקח זמן עד שהדברים נכנסים, אך במשך הזמן נוצר לו רוב מניין.
לגבי רוב חכמה קשה להכריע. מי יחליט האם ל'ערוך השולחן' יש יותר חכמה או ל'משנה ברורה'? שניהם היו גאונים גדולים מאוד. 'ערוך השולחן' כתב את ספרו בעל פה. הוא היה דיין ובין הדיונים בבית הדין הוא כתב את ספרו. רואים בספרו גאונות של סברא. גם ה'אור שמח' היה גאון גדול מאוד. אלא שהמשנה ברורה הוא רוב מניין תלמידים. לכן יש סברא ללכת אחריו. אבל זה לא אומר שחייבים לנהוג כל דבר על פיו. כל הכללים - כגון הליכה אחרי הרוב, רוב מניין, הלכה כרב במקום תלמיד - הם בזמן שאין הכרעה. אבל אם יש הכרעה ודעה א' חזקה יותר מדעה ב' - לא הולכים על פי הכללים. בתורה כתוב להכריע על פי הוכחות. אם לא מצליחים - יש כללים. במסכת עירובין (ו, ב) כתוב: הרוצה לעשות כדברי בית שמאי – עושה. כדברי בית הלל – עושה. רק לא לעשות רק קולות או רק חומרות. כלומר, איפה שלא הכריעו, הולכים אחרי הרוב, אבל יש אפשרות להכריע יחיד נגד רבים, אם היחיד צודק.
אבל זה עדיין לא אומר שאם יש הוכחות חזקות אי אפשר לחלוק על ה'משנה ברורה'. יש דברים שהוא כותב ופוסקים גדולים שקדמו לו חשבו אחרת. יכול להיות שהוא לא ראה אותם או שהחליט לא ללכת כמותם, אבל הם פוסקים גדולים.
כגון בשאלה האם אפשר להתפלל מנחה אחרי הדלקת נרות שבת. כתב ה'משנה ברורה' (רסג ס"ק מג) שאישה אינה יכולה, שהרי בהדלקת הנרות קיבלה היא את השבת, וכבר אינה יכולה עוד להתפלל תפילה של יום חול. ברם, רוב הפוסקים לא חושבים כמו ה'משנה ברורה' והביאו הוכחות חזקות. במשניות במסכת שבת ניתן לראות, שאע"פ שנכנסה שבת, עדיין קיימים דברים מותרים, כיוון שאנו מקבלים בזמן זה תוספת שבת, ולא את השבת עצמה (סידור שו"ע הרב). לכן, אמנם זה נראה כמו 'תרתי דסתרי', תפילת מנחה בשבת, ובכל זאת, ספר 'פסקי תשובות' (רסג אות כב) מביא כמה פוסקים שכתבו שהדבר מותר (שו"ת 'ציץ אליעזר' יא, יג. וע' שו"ת 'באר משה' א, טו. שו"ת 'מנחת יצחק' ט, כ). דין זה שייך גם באיש המאחר לבוא לבית הכנסת אף לאחר השקיעה שמותר לו עדיין להתפלל מנחה של חול.
ה'משנה ברורה' (רכה סק"ב) אומר שמי שלא ראה חברו שלושים יום, אבל היה אתו בקשר, לא יברך "שהחיינו". דבריו תמוהים. לגבי ברכת "מחיה המתים", אכן כן הוא, שזו שמחה על הידיעה שהוא חי, לכן אם נודע לו שהוא חי, אין לברך. אך ברכת "שהחיינו" היא על השמחה בראיית החבר פנים בפנים. ה'משנה ברורה' כתב שיש דעות כאלו באחרונים, אך לא ציין מי הם. אדרבה, אחרונים רבים כתבו שיש לברך גם אם קיבל ממנו דרישת שלום תוך שלושים יום (בה"ט שם. שולחן ערוך הגר"ז. קצשו"ע. ערה"ש. כה"ח. אמנם עיין עולת ראיה א, עמ' שפ סעי' ב. שו"ת שאילת שלמה ג, פג-פד). לכן יש לברך.
לא חייבים כל דבר לנהוג כמו ה'משנה ברורה'. על פי רוב, אנו מבינים מה הוא אומר, אבל לפעמים יש דברים שהוא אומר ואנחנו לא מבינים. לא את כל ה'משנה ברורה' כתב ה'משנה ברורה'. חלק כתב בנו הגאון, ר' לייב, שהיה גאון גדול, אבל בכל זאת לא היה באותה הגדלות. סעיפים לא מסובכים הוא נתן לבן שלו לכתוב. לא כתוב מה הוא כתב ומה אביו כתב.
ה'משנה ברורה' היא עבודה עצומה. חבל שאין כזה על 'יורה דעה' ו'חושן משפט'. יש ג' גרסאות למה אין 'משנה ברורה' על 'יורה דעה':
א. סיפר הגרי"מ פיינשטיין: הג"ר אהרן קוטלר אמר ל'חפץ חיים' שהוא צריך לחבר משנה ברורה גם על הלכות 'יורה דעה'. ענה לו ה'חפץ חיים': אם תתן לי עוד 30 שנה, אעשה זאת... (עובדות והנהגות לבית בריסק ח"א עמ' קמד).
ב. הג"ר משה הלוי לוין, הרב דנתניה, שלמד בבחורותו בראדין, סיפר ששמע מפ"ק של ה'חפץ חיים', שהטעם מדוע לא הוציא לאור 'משנה ברורה' על סדר 'יורה דעה', כפי שהוציא על סדר 'אורח חיים', היה, כיון שנוכח לראות היאך התקבל חיבורו זה על 'אורח חיים' על כל גווני הצבור בקרב אחב"י, בעמקות ובהיקף עצום שכזה, וזנחו עקב כך את העיון במקורות ההלכה, סוגיות הש"ס עם הראשונים, וחשש שאם יוציא גם על 'יורה דעה' חיבור כזה, כולם יסתכלו בחבורים אלה ויפסיקו ללמוד את הדברים ממקורם.
חרה לו – ל'חפץ חיים' – היטב על כך שלא מעיינים בסוגיות הש"ס ואח"כ בראשונים ואחרונים ומשם למסקנת ההלכה, ובגין כך, כאמור, נמנע מלהוציא לאור 'משנה ברורה' על 'יורה דעה' (מאיר עיני ישראל ח"ב עמ' 134).
ג. ובכתבי הג"ר שמואל דוד הכהן מונק (רב קהל עדת יראים חיפה), תלמיד הג"ר אליהו דושניצר (מתלמידי ה'חפץ חיים'), מביא על השאלה מדוע לא חיבר ספרו גם על חלק 'יורה דעה': "וכי לא די בזה שאומרים עלי שאני סגרתי את ספר ה"מגן אברהם", עוד יאמרו עלי שאני סגרתי את ספרי הט"ז והש"ך?!" (מאיר עיני ישראל ח"ה עמ' 403).
אדם יכול לומר על פלוני שהוא רבו, והוא יכול לפעמים לפסוק לא כמותו. רבא עשה הכל כמו רב, חוץ משלשה דברים. ודאי שהוא רבו. שלשה דברים זה לא הרבה. אלא הוא רב שלי חוץ משלשה דברים.
מה שהתורה אמרה הכלל: "אחרי רבים להטות", כתבו הפוסקים שנאמר רק אם ישבו כולם יחד ונשאו ונתנו ביניהם, אך רוב אינו נחשב אם כל אחד ואחד אומר את דעתו בפני עצמו. שהרי, אם הרוב היה שומע את דעת המיעוט ונושא ונותן עמו, אולי היה משתכנע. כתב ה'בית יוסף' (חו"מ סוף ס' יג) בשם הרשב"א: "אילו היה שם אותו האחד, שמא היה מראה טעם הפך מה שהסכימו הרוב ויודו הרוב בכך". וכתב ה'שדי חמד' (ג עמ' 149): "לא אמרינן רוב אלא כשנחלקו פנים בפנים רובו מתוך כולו". וכן, "כשכל הדיינים מקובצים יחד במקום אחד כמו הסנהדרין" (גט פשוט, כלל א. ועיין שו"ת שאילת דוד במקור בית אב מאמר ב. משפט הוראה למהר"ץ חיות פרקים ד-ה, שדי חמד כללים מערכת יוד כלל לה, מנחת מצוה עת אות א, חזון איש כלאיים ס' א, לנתיבות ישראל ח"ג עמ' שנב-שנג במאמר "תשובה ובירור דברים").
במשנה בשבת (ו, ד) נחלקו תנאים האם מותר לחייל לצאת לרשות הרבים בנשק שלו. חכמים אוסרים, ור' אליעזר סובר שמותר שתכשיטין הן לו. הלכה כחכמים. אמנם 'ערוך השולחן' (או"ח שא, נא) מחדש שנשק נחשב משא למי שאינו חייל, אך לחייל הנשק הוא אחד מבגדיו ומותר לצאת איתו. זה החידוש שלו. הג"ר גורן פוסק שבשעת הדחק אפשר לסמוך על 'ערוך השולחן'. שעת הדחק היא למשל כשחייל רוצה להתפלל במנין. בשעת הדחק סומכים גם על דעת יחיד.
באשכנז היו עושים חתונות שישי אחר הצהריים, כך הרבה לא באים וזה חוסך סעודה. קרה פעם שהחתן התווכח על גובה נדוניה של יתומה, הגיע הלילה ולא מקדשים בלילה. אמר הרמ"א: מקדשים בלילה. כל חכמי העיר צעקו עליו. זה קרה בשבת הראשונה שלו בתור רב, כשהוא היה רק בגיל עשרים. למחרת הוא נתן שיעור כללי וכולם נרגעו. רבנו תם התיר (גמ' ביצה לו, ב ד"ה והמצוה). אמנם הוא דעת יחיד, אבל זו הייתה שעת הדחק (שו"ת רמ"א ס' קכה).
כל זה בשעת הדחק, אבל לא בשעת הדחק, אנחנו הולכים אחרי רוב מניין. זה ה'משנה ברורה'.
אמנם מובא בשו"ת 'בנים בנים' (ח"ב עמ' רט) שהג"ר יוסף אליהו הענקין אמר: גדול כח 'ערוך השולחן' בהוראה מכח ה'משנה ברורה'. במקום שהם חולקים, יש ללכת אחרי 'ערוך השולחן'. על ה'חפץ חיים' אמר שהיה צדיק הדור, אבל צדיק הדור לא יכול להיות פוסק הדור מפני שצדקתו מטה אותו להחמיר יותר מדי. עם כל זה, החשיב את הספר 'משנה ברורה' מאוד. הוא היה הוגה בו תמיד וידע אותו בעל פה.
וברבעון 'אור המזרח' (כרך לא, חוברת ג-ד [קי-קיא]), הרב ישראל שאול פרימר מביא את דברי הגרא"י הענקין, והוסיף: "וכדומה שמענו ממו"ר הרה"ג דוד קאהן שליט"א (הפוסק האמריקאי הנודע) בשם הרה"ג משה פיינשטיין שליט"א. וכן הוא הקבלה במשפחתינו מהגמו"ז זצלה"ה, הרב משה זאב הכהן מחבר ספר תפארת משה (שהיה מחשובי הפוסקים בשיקאגו)". וכן סבר הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק זצ"ל אשר גם היה נוהג לומר שמי שרוצה ללמוד הלכה ילמד את הערוך השלחן ומי שרוצה לדעת איך לפסוק הלכה יעיין בחיי אדם.
וכן כתב הג"ר חיים דב אלטוסקי, חתן של הגרח"פ שיינברג, בחידושי בתרא – פסחים (עמ' מח): ידוע אמרת הגר"מ פיינשטיין ז"ל שהמ"ב היה צריך להסכמת הערה"ש, אבל הערה"ש לא היה צריך להסכמת המ"ב.
אבל העולם קיבלו את ה'משנה ברורה'. וכ"כ בס' 'ההר הטוב הזה' (עמ' 358), שנשאל הג"ר שלמה מן ההר: מה עושים כשיש מחלוקת בין 'ערוך השולחן' לבין ה'משנה ברורה'? וענה: צריך ללכת אחרי מי שגדול יותר בחכמה ובמניין. בחכמה - אי אפשר לדעת מי גדול יותר. במניין - אין ספק, שספר ההלכה של ה'חפץ חיים' – ה'משנה ברורה' - התקבל ברוב קהילות ישראל.
מסופר ב'מגד גבעות עולם' (ח"ב עמ' י) שהג"ר אהרן קוטלר היה הולך תמיד כשהספר 'משנה ברורה' תחת ידו, ושאל ע"ז הג"ר יצחק הוטנר: "הלא בודאי יש להדר"ג הרבה מה להרהר בלימוד, ומה טעם הוא הולך תמיד ו'משנה ברורה' בידו"? השיבו הגרא"ק: "הרבה פעמים אני נכנס לאסיפות העוסקים בעניני השעה, ומתקבלים שם החלטות גדולות וחשובות. ברצוני שזכות הגאון בעל ה'חפץ חיים' זצ"ל תעמוד לי, שלא תצא תקלה מתחת ידי".

סיכום: אם אין הוכחה חזקה נגד ה'משנה ברורה', ראוי ליוצאי אשכנז ללכת על פיו כי הוא רוב מניין, שרוב החכמים קיבלו דעתו. אך מי שרוצה דעה אחרת, בוודאי יכול.